יש יהלומים שנכנסים להיסטוריה בזכות הגודל שלהם. יש כאלה בזכות הצבע, הנדירות או האנשים שענדו אותם.
ויש יהלומים שהופכים למשהו גדול הרבה יותר מאבן עם חן.
הHope Diamond הוא בדיוק כזה.
יהלום כחול במשקל 45.52 קראט, שנושא איתו סיפור של יותר משלוש מאות שנה - מסע שעובר בין הודו, מלכי צרפת, מהפכה, גניבה מסתורית, אצילים, סוחרי יהלומים,
טרגדיות משפחתיות ואחת הקללות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של עולם התכשיטים.
אבל האם הוא באמת מקולל?
כדי להבין מאיפה נולדה האגדה, צריך לחזור הרבה אחורה.
הכל מתחיל אי שם בהודו של המאה ה17
לפני שקיבל את הצורה והמשקל שאנחנו מכירים היום, הוא היה חלק מיהלום כחול גדול בהרבה שהגיע לידיו של סוחר אבני החן הצרפתי ז׳אן בטיסט טברנייה.
במשך השנים התפתחה אגדה שלפיה האבן נגנבה מפסל או ממקדש הינדי, ומאותו רגע החלה לרדוף את כל מי שהחזיק בה.
הבעיה היחידה היא שאין ראיות היסטוריות אמינות לכך שזה באמת קרה.
מה שכן ידוע הוא שהאבן הגיעה מהודו, וב1668 טברנייה הביא אותה לצרפת, שם היא הגיעה לידיו של המלך לואי ה14.
המלך לא הסתפק ביהלום כפי שהיה והוא הורה לחתוך אותו מחדש, והאבן הפכה ליהלום כחול מלכותי במשקל של כ 69 קראט, שלימים נודע בשם French Blue.
מאותו רגע הוא כבר לא היה רק אבן נדירה - הוא הפך לחלק מאוצרות הכתר הצרפתי.
ואז היהלום פשוט נעלם, יותר ממאה שנה לאחר שהגיע לצרפת, המדינה נכנסה לאחת התקופות הסוערות בתולדותיה.
בשנת 1792, במהלך המהפכה הצרפתית, אוצרות הכתר נשדדו.
בין התכשיטים שנעלמו היה גם הFrench Blue - במשך שנים איש לא ידע בוודאות מה עלה בגורלו.
ואז, כעשרים שנה לאחר הגניבה, הופיע בלונדון יהלום כחול.
אלא שהוא כבר לא שקל 69 קראט, הוא היה קטן יותר, שונה בצורתו וקשה לזהותו
כיום מקובל שהאבן שהופיעה מחדש הייתה למעשה ה French Blue שנחתך מחדש לאחר הגניבה.
אותו יהלום הוא האבן שאנחנו מכירים היום בתור Hope Diamond.
איך הוא קיבל את השם Hope?
במהלך המאה ה-19 הגיע היהלום למשפחת Hope הבריטית, משפחה עשירה של בנקאים ואספני אמנות ואבני חן.
מכאן הגיע השם שנשאר איתו עד היום.
אבל ככל שעברו השנים, התחילו להצטבר סביב האבן לא רק בעלים חדשים- אלא גם סיפורים חדשים.
חובות, קריסות כלכליות, מערכות יחסים שהתפרקו, תאונות, מחלות ומקרי מוות.
אחד מבני משפחת Hope נקלע לקשיים כלכליים משמעותיים ונאלץ בסופו של דבר למכור את האבן.
בעלים וסוחרים נוספים שעברו בדרך חוו גם הם קשיים פיננסיים, ובתחילת המאה ה 20 כבר החלו עיתונים לקשור בין היהלום לבין חוסר מזל.
וכך התחיל להיבנות אחד המיתוסים הגדולים בעולם התכשיטים.
היהלום המקולל
בתחילת המאה ה20 סיפור הקללה כבר קיבל חיים משלו.
העיתונות פרסמה סיפורים על אנשים שהחזיקו לכאורה ביהלום וסבלו מגורלות נוראיים ובשלב זה הציבור כבר רצה להאמין שיש משהו אפל באבן הכחולה הזאת.
ומי שהבין היטב את כוחו של הסיפור היה בית התכשטים Cartier.
בתחילת המאה ה־20 הגיע הHope Diamond לבית התכשיטים הצרפתי, והסיפור על הקללה הפך לחלק מהאופן שבו הוצגה האבן לקונים פוטנציאליים.
לפי הסמית'סוניאן, Pierre Cartier ככל הנראה העצים את האגדות סביב היהלום כחלק מטקטיקת המכירה שלו.
במילים אחרות: אולי אחת הקללות המפורסמות ביותר בעולם התכשיטים הייתה גם אחד מסיפורי השיווק המוצלחים ביותר שלו.
ואז הגיעו הטרגדיות שבאמת קרו
בסופו של דבר היהלום נמכר לאחת מנשות החברה הגבוהה המפורסמות בארצות הברית, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהדמות הציבורית שלה.
היא ענדה אותו למסיבות ואירועים, הציגה אותו בגאווה ואפילו התייחסה למוניטין המקולל שלו בהומור.
אבל בשנים שבהן החזיקה ביהלום אירעו במשפחתה מספר טרגדיות קשות.
בנה הצעיר נהרג בתאונת דרכים, בתה מתה בגיל צעיר, בעלה סבל מהידרדרות קשה בחייו ובבריאותו המשפחה התמודדה גם עם בעיות כלכליות.
האירועים האלה היו אמיתיים - אבל העובדה שהם קרו בזמן שהיהלום היה ברשות המשפחה הספיקה כדי להפוך את מיתוס הקללה לכמעט בלתי ניתן לעצירה.
לאחר מות בעלת היהלום, אוסף התכשיטים שלה נרכש בשנת 1949 על ידי התכשיטן האמריקאי Harry Winston.
Winston הציג את הHope Diamond ברחבי העולם כחלק מתערוכות של אבני חן יוצאות דופן.
ואז, בשנת 1958, הוא החליט לתרום אותו לאוסף הלאומי של ארצות הברית בסמית'סוניאן בוושינגטון.
והדרך שבה אחד היהלומים המפורסמים בעולם הגיע לשם כמעט אבסורדית ביחס למעמדו:
הוא נשלח בדואר רשום.
מאז נמצא הHope Diamond במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, שם הוא הפך לאחד המוצגים המפורסמים והנצפים ביותר של הסמית'סוניאן.
אז האם ה Hope Diamond באמת מקולל?
כנראה שלא.
גם הסמית'סוניאן מתייחס לקללה כאל מיתוס שהתפתח בעיקר בתחילת המאה ה20.
חלק מהטרגדיות המיוחסות לבעליו אכן התרחשו, אבל סיפורים אחרים נופחו, שונו או הומצאו לחלוטין.
והאגדה עצמה קיבלה דחיפה משמעותית מאנשים שהיה להם אינטרס להפוך את האבן למסתורית יותר.
אבל אולי זה בדיוק מה שהופך את ה Hope Diamond לכל כך מרתק.
כי בסופו של דבר, יהלום הוא חומר.
פחמן שנוצר עמוק בתוך האדמה במשך מיליארדי שנים.
אבל מהרגע שהוא עובר לידיים אנושיות, אנחנו מעניקים לו משמעות.
אנחנו קושרים אליו אהבה, כוח, מעמד, כסף, פחד - ולפעמים אפילו קללה.
וה Hope Diamond הוא אולי הדוגמה המושלמת לכך שאבן יכולה להיות נדירה ויפה בפני עצמה, אבל הסיפור שאנחנו בונים סביבה הוא זה שהופך אותה לאגדה.
